החלטה בתיק רע"א 846/14

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 1758-08-07 (כב' השופטת מ' נד"ב) מיום 31.12.2013, בה נדחתה בקשת המבקשת להורות על ביטול דחיית תובענה שהגישה מספר שנים קודם לכן מחמת אי הפקדת ערובה במועד.

1.        לפי המתואר בהחלטת בית משפט קמא, בשנת 2007 הגישה המבקשת תביעה כספית נגד המשיבות על סך 7,395,000 ש"ח (יצויין כי על פי כתב התביעה אשר צורף כנספח לבקשה, התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשנת 2003, אך הועברה לבית המשפט המחוזי מרכז בשנת 2007). בית משפט קמא הורה למבקשת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בסך כולל של 400,000 ש"ח, בהתאם להוראת סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999. לאחר שניתנו מספר ארכות והערובה לא הופקדה, ולאחר שמספר בקשות רשות ערעור שהוגשו לבית משפט זה נדחו (החלטת הרשם י' מרזל ברע"א 8335/08 (24.11.2008), והחלטות השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ברע"א 10456/08 (16.4.2009 ו-5.5.2009) ורע"א 591/09 (16.4.2009)), נדחתה התובענה בהחלטת הנשיאה מ' גרסטל מיום 20.5.2009 בהתאם להוראת תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות).

2.        בחלוף למעלה מארבע שנים, ביום 1.9.2013, שבה המבקשת ופנתה לבית המשפט המחוזי, הפעם בבקשה להורות על ביטול ההחלטה בה נדחתה התובענה.

           בית משפט קמא ציין בהחלטתו כי לכאורה היתה סיבה מספקת לאי הפקדת הערובה, זאת לנוכח המצוקה הכלכלית בה היתה שרויה המבקשת. ואולם, לנוכח פרק הזמן הממושך אשר חלף מאז דחיית התובענה ועד בקשת הביטול; בהתחשב בכך שנושא התובענה הוא הסכמים מהשנים 1987 ו-1995 ולשיטת המבקשת עצמה עילת התובענה נולדה כבר בשנת 1996; בהעדר טעם מספק מדוע המבקשת לא הסדירה את חובותיה במועד מוקדם יותר מאז דחיית התובענה על מנת לעמוד בתשלום הערבות; בהתחשב בנזק הראייתי שנגרם למשיבים המשליך על יכולתם להתגונן כראוי; ולאחר שמצא שאין בפסיקת הוצאות כדי לפצות את המשיבים באופן מידתי - בית משפט קמא דחה את בקשת המבקשת.

           מכאן הבקשה שלפניי.       

3.        בתמצית, המבקשת טוענת כי בית משפט קמא קבע בעצמו כי היתה למבקשת סיבה מספקת לאי הפקדת הערובה; כי החלטת בית משפט קמא פוגעת בזכות הגישה שלה לערכאות; כי הדרישה להפקדת ערובה שהוגשה על ידי המשיבים נועדה "לחסום" אותה ולמנוע ממנה לקדם את התובענה; כי המבקשת השקיעה מאמצים רבים לגיוס הסכומים האמורים והגישה את בקשתה מיד לכשעלה בידיה לגבש את הסכום הדרוש, כך שאין בחלוף התקופה כדי להצדיק את דחיית בקשתה; כי ניתן לחייב אותה בהוצאות כדי לפצות את המשיבים על הנזק שנגרם להם מאי הפקדת הערובה במועד; כי החלטת השופט גרוניס בעניינה ברע"א 591/09 תומכת בעמדתה; וכי למשיבים לא ייגרם כל נזק ראייתי כתוצאה מביטול דחיית התובענה.

4.        מנגד, המשיבים טוענים כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב בכך שנתלתה בטעותו של בית משפט קמא לגבי מועד הגשת התובענה וטענה בבקשתה כי התביעה הוגשה בשנת 2007, שעה שלאמיתו של דבר היא הוגשה כבר בשנת 2003; כי בניגוד לטענת המבקשת, זו לא הסדירה את כל חובותיה בטרם הגשת בקשתה לבית משפט קמא, שכן לא שילמה את ההוצאות שנפסקו לחובתה לטובת המשיבה 1 בהחלטת הנשיאה גרסטל; כי תביעת המבקשת התיישנה, ומכל מקום, אף אם תתקבל בקשת המבקשת ותבוטל החלטתו של בית משפט קמא, אזי יש למנות בגדר תקופת ההתיישנות את התקופה שמיום ההחלטה על דחיית התובענה (20.5.2009) ועד למועד ביטולה. לפיכך, אף אם עילת התביעה נולדה בשנת 1996 כשיטת המבקשת, עברה חלפה לה תקופת ההתיישנות. ואם לא די בכל אלה הרי שסיכויי התביעה קלושים, מה שמטה את הכף לטובת האינטרס של המשיבים.

           עוד טוענים המשיבים כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי נגרם להם נזק ראייתי, בין היתר, בשל פטירתו של העד מטעם המשיב 2 אשר יכול היה להעיד ממקור ראשון בנוגע להסדרים בין המשיב 2 לבין המבקשת, ומאחר שעד למועד זה טרם נמסרו למשיבה 1 מסמכים רבים אשר המבקשת מיאנה להעביר לידיה (המשיבה 1 מציינת כי ערעור שהגישה בעניין זה על החלטת הרשם ש' ברוך ז"ל לא נדון משנדחתה התובענה, ויהיה מקום לחדשו אילו תתקבל בקשת המבקשת); כי אין בפסיקת הוצאות כדי לפצות על הנזק שנגרם כתוצאה מאי הפקדת ערובה במועד; כי השתהות המבקשת בהגשת בקשתה לבית משפט קמא לא נבעה מהתמשכות הליכי הסדר החוב; כי הסתמכותה של המבקשת על החלטת השופט גרוניס ברע"א 591/09 אין בה ממש; וכי במשך כל התקופה מיום דחיית התובענה, המבקשת לא הודיעה על כוונתה לעתור לביטול ההחלטה, באופן אשר יצר אצל המשיבה 1 ציפייה לגיטימית כי התביעה לא תחודש.

5.        לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט קמא, בבקשת המבקשת ובתגובות המשיבים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. מאחר שעיקרי הדברים הובאו בהחלטתו של בית משפט קמא, אנמק את החלטתי בקצרה.

           תקנה 519(ב) לתקנות קובעת כי אם לא ניתנה ערובה במועד שנקבע, תידחה התובענה. כן קובעת התקנה כי משנדחתה תובענה "רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות".

           לשון התקנה כפשוטה אמנם מתמקדת בתובע, אולם אין פירוש הדבר כי התנהלות התובע היא השיקול הבלעדי על פיו תוכרע הבקשה, וצמד המילים "סיבה מספקת" המופיעות בתקנה טומן בחובו איזונים בין שלל אינטרסים ושיקולים (החלטת השופט גרוניס ברע"א 9686/09 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (21.2.2010) (להלן: עניין נאות אואזיס); החלטת השופט דנציגר ברע"א 7216/10 ברבך נ' מדינת ישראל (13.6.2011)).

           בעניין נאות אואזיס עמד השופט גרוניס על השיקולים והעקרונות שבית המשפט צריך לקחת בחשבון בעת בחינת בקשה לביטול החלטה על דחיית תובענה, אשר משתלבים בשתי מערכות של איזונים: האחת - איזון בין אינטרס התובע לאינטרס הנתבע, והשניה - איזון בין אינטרס התובע לאינטרס הציבור. בפרטו את השיקולים מנה השופט גרוניס את הנתונים הבאים: ציפיית הנתבע כי לא ישוב ויוטרד בעניין שלגביו נדחתה התובענה; אינטרס הנתבע אשר ילך ויגבר ככל שהחייאת התובענה תגרום לו לפגיעה מעבר לעוגמת הנפש המובנת מאליה הנובעת מעצם חידוש ההליך; הסיבה בגינה לא הופקדה הערובה במועד; הנזק העלול להיגרם לנתבע; ופרק הזמן שחלף ממועד מתן ההחלטה הדוחה את התובענה ועד למועד הגשת הבקשה לביטולה. באשר לאיזון בין אינטרס הציבור לאינטרס היחיד, העמיד השופט גרוניס את האינטרס הציבורי-מערכתי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט, אל מול זכות הגישה לערכאות של התובע.

6.        במקרה דנן, נחה דעתי כי החלטתו של בית משפט קמא מאזנת כראוי בין אינטרס המבקשת לבין אינטרס המשיבים, כמו גם בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס של המבקשת.

           ראשית, פרק הזמן שחלף למן מועד מתן ההחלטה הדוחה את התובענה ועד להגשת הבקשה לביטול ההחלטה, עומד על כארבע שנים וחצי. בכך שונות בתכלית הנסיבות דנן מאלו של עניין נאות אואזיס, שם חלפו כעשרה חודשים בלבד.

           בהחלטתו בעניין נאות אואזיס אמנם דחה השופט גרוניס את הטענה כי "בדרך כלל אין לקבל בקשה לביטול דחיית תובענה המוגשת לאחר יותר משלושים ימיםממועד החלטת הדחייה", בהבהירו, בין היתר, כי יש להבחין בין ביטול דחייה של ערעור לבין ביטול דחייה של תובענה, שכן "לגבי ביטול דחייה של תביעה צריכה להיות גישה מקלה יותר" (שם, פסקה 7). אלא ש"גישה מקלה יותר" אין פירושה כי התובע רשאי למתוח את התקופה למשך שנים, וכשם שאין דינם של שלושים יום כדינם של עשרה חודשים וחצי, כך אין דינם של עשרה חודשים וחצי כדינן של ארבע שנים וחצי. הדבר אף בא לידי ביטוי בהערתו של השופט גרוניס אשר התייחס לתקופת עשרת החודשים שחלפה בעניין נאות אואזיס כאל תקופה ש"אינה קצרה" (שם, פסקה 10).

           החשוב לענייננו, שבנסיבות דנן משך התקופה תומך בטענת המשיבים בדבר קיומה של ציפייה לגיטימית כי מדובר בתובענה אשר לא תשוב ותתעורר לחיים, זאת בפרט בהעדר הודעה מצד המבקשת בעניין זה משך כל התקופה האמורה.

7.        אף נסיונה של המבקשת להיתלות בהחלטתו של השופט גרוניס בעניינה ברע"א 591/09 אין בו כדי לסייע בעדה. בהחלטה הנ"ל - אשר נסבה גם היא על חיוב המבקשת בערובה - נדונה בקשת רשות ערעור של המבקשת על החלטת בית המשפט המחוזי, אשר דחה את טענת המבקשת כי מגיעים לה כספים מהמשיבה 1 וכי כספים אלה יכולים לשמש חלף הערובה. בהחלטתו קבע השופט גרוניס כדלקמן:

"דין הבקשה להידחות. בעלי הדין חלוקים בשאלה האם אכן מגיעים כספים למבקשת מן המשיבה 1. בנסיבות העניין לא ניתן להכריע במחלוקת זו, אפילו לא באופן לכאורי, בגדרה של הבקשה שהגישה המבקשת בערכאה הדיונית ובערכאתנו. מן החומר עולה כי כנראה שבעתיד הקרוב ניתן יהיה לדעת האם אכן מגיעים כספים למבקשת. או אז תוכל המבקשת לפנות לבית המשפט המחוזי, גם אם בינתיים תידחה התובענה בשל אי הפקדת ערובה. פנייה כזו אפשרית בהתאם לאמור בתקנה 519(ב) סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984" (ההדגשה הוספה - י.ע.).

           נסיונה של המבקשת לחלץ מדברי השופט גרוניס קביעה לפיה פתוחה בפניה הדרך להביא לביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי בכל שלב בעתיד, יהא אורך התקופה שחלפה אשר יהא, הוא נסיון דחוק. לא זו בלבד שאין היא מתיישבת עם פשט הדברים (כפי שעולה מצמד המילים "בעתיד הקרוב"), אלא שהיא אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים ואף לא עם השיקולים שפורטו בהמשך בעניין נאות אואזיס.